על מנת שתביעת רשלנות רפואית תיצלח, על התובע להוכיח לבית המשפט שישנה הסתברות העולה על 50% שהטיפול הרפואי שקיבל היה בלתי סביר. אך בכך לא די, שכן יהיה על התובע להוכיח שסביר יותר שהטיפול הרשלני גם גרם לו לנזק. המשמעות היא שגם אם נעשה מעשה התרשלות חמור כלפי מטופל אך לא נגרם לו מכך כל נזק – הוא לא יהיה זכאי לפיצוי.

הרעיון העיקרי העומד בבסיס החישובים לקביעת גובה הפיצוי הוא הרצון של החברה להשיב את מצבו של המטופל לקדמותו, כלומר לפצותו בסכום כסף שיאפשר לו מבחינה כלכלית להמשיך את חייו כאילו לא אירע מעשה הרשלנות. ואולם, בנוסף לפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם וייגרם למטופל הוא גם זכאי לפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לו.

כאשר מעשה הרשלנות גרם למותו של המטופל, המזיק לא יוצא מכך נשכר, שכן עדיין זכאים יורשיו ותלוייו של המטופל המנוח – לפיצויים.

על פי החוק ופסיקת בתי המשפט בישראל, לכל אדם שמורה הזכות לקבל לידיו עותק מן הרשומה הרפואית שלו. יובהר שזכות זו עומדת גם ליורשיו של מי שנפטר וגם לתלוייו.

על פי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 אין לטפל באדם אלא אם הוא נתן את הסכמתו לטיפול. יש להבהיר כי מלשון החוק והפסיקה לא די בהסכמה שניתנה כלאחר יד, אלא נדרשת הסכמה מדעת כלומר כזו שניתנה לאחר שהחולה קיבל את מלוא ההסברים הנדרשים לו מן הרופא בטרם הטיפול.

כמו כל הליך משפטי אחר, גם תביעת רשלנות רפואית, עניינה בפתרון מחלוקת שבין הצדדים. ישנן שיטות שונות לפתרון מחלוקות ואחת מהן, הצוברת תאוצה בשנים האחרונות, היא ה"גישור". הליך גישור יכול להתקיים בכל שלב – גם לאחר הגשת תביעה לבית המשפט, ואכן פעמים רבות בתיקי רשלנות רפואית מוצע הליך גישור על ידי בית המשפט עצמו. חשוב לציין שהליך הגישור אינו מחייב את מי מהצדדים. במידה והליך הגישור אינו צולח כל התוכן שנאמר במהלכו נותר חסוי מפני בית המשפט.

על פי סדרי הדין כל אחד מן הצדדים בתביעת רשלנות רפואית מחוייב בהצגת חוות דעת רפואית על מנת לתמוך בטענות רפואיות המובאות על ידו. התוצאה היא לכן שבסופו של יום מונחות בפני בית המשפט חוות דעת הסותרות זו את רעותה. במצב עניינים זה שמורה על פי דין לבית המשפט הזכות למנות מומחה נוסף והפעם מטעמו הוא. עמדתו של מומחה זה זוכה למעמד מיוחד בעיני בית המשפט הרואה בה חוות דעת אובייקטיבית, אם כי חשוב לציין שעדיין שמור לבית המשפט שיקול הדעת שלא לקבל את עמדתו של המומחה מטעמו.

שכר הטרחה בתיקי רשלנות רפואית נקבע בין הלקוח לעורך הדין. משרדנו גובה את שכר טרחתו המחושב באחוזים מהסכום שמגיע בסופו של יום ללקוח. הפועל היוצא הוא שאיננו גובים שכר טרחה אלא במקרים בהם זוכה הלקוח לפיצוי.

תביעות בעילה של רשלנות רפואית מוגשות על ידנו לבתי משפט אזרחיים, וכל מטרתן היא השגת פיצוי כספי ללקוח. עם זאת, חוק זכויות החולה מתיר למטופל שנפגע מרשלנות רפואית גם את האפשרות לפנות לנציבות קבילות הציבור במשרד הבריאות בבקשה שתוקם ועדת בדיקה על מנת לחקור את נאותות הטיפול הרפואי שלו זכה. חשוב להדגיש כי ועדות אלו אינן דנות בזכות לפיצויים ועיקר מטרתן הוא לקבוע האם יש לייחס אחריות משמעתית לרופאים. את מסקנותיה מוסרת הועדה לנציב קבילות הציבור והוא המוסמך להורות על המשך ההליכים.

התביעה לרוב אינה אישית כנגד הרופא שהתרשל כי אם כנגד המוסד הרפואי המעסיק את הרופא. חשוב לזכור שלרוב הרופאים והמוסדות הרפואיים בארץ יש ביטוח אחריות מקצועית כך שבסופו של יום הפיצויים משולמים על ידי חברת הביטוח. יודגש עם זאת, שההחלטה את מי לתבוע נקבעת בכל מקרה לגופו תוך שקילת שיקולים פרטניים בדבר הכיסוי הביטוחי ומידת האחריות הנחזית של כל אחד מן הנתבעים.

הזכות להגיש תביעת רשלנות רפואית (כמו עילות תביעה רבות אחרות – פליליות ואזרחיות) איננה זכות בלתי מוגבלת בזמן, שכן לאחר תקופת זמן מסויימת חלה "התיישנות" על עילת התביעה. ככלל ניתן לומר שתביעת רשלנות של בגיר מתיישנת בחלוף שבע שנים מיום ההתרשלות ועילתו של מי שהיה קטין בעת ההתרשלות בתום שבע שנים מיום הגיעו לגיל 18 דהיינו בגיל 25 שנים. באותה נשימה נדגיש כי ישנם חריגים רבים לאמור מעלה והמשמעות היא שקביעת ההתיישנות היא פרטנית לכל מקרה ומקרה ויש לשקול בכל פעם בזהירות ובקפידה את מכלול הנתונים בטרם הקביעה שעילת תביעה זו או אחרת התיישנה.

יש ורשלנות של רופא באבחון מום בעובר סיכלה את יכולתם של ההורים להפסיק את ההריון מבעוד מועד. התוצאה היא שהילד יבוא אל העולם כשהוא סובל מנכות. האם ניתן לתבוע במקרים אלו ואם כן מי רשאי. ובכן, זוהי סוגיה שהוסדרה סופית רק לאחרונה בדין הישראלי.
מדובר בסוגיה ייחודית שכן מדובר בנפגעים החיים במום ואולם האופציה האחרת והיחידה הייתה שלא היו באים כלל אל העולם. ובמילים אחרות לא הייתה לאותם נפגעים האופציה להיוולד בריאים… בעבר התירו בתי המשפט בישראל לנפגעים עצמם לתבוע את הרופאים ולזכות בפיצוי בגין הנכות שלהם על אף שהיה ברור שלולא התרשלות הרופא לא היו באים כלל אל העולם.
מצב משפטי זה השתנה לפני כשנתיים וחצי (28/05/2012) עת בית המשפט העליון פסק בהרכב מורחב של שופטיו כי לנפגעים עצמם אין עוד זכות לתבוע את הרופא. ואולם עוד קבע בית המשפט שזכות התביעה במקרים אלו שמורה להורים של הנפגעים.
יוער כי הפסיקה החדשה יצרה מידית מצב משפטי ייחודי, כך למשל תקופת ההתיישנות במקרים אלו התקצרה מאד, שכן בעוד שבעבר חלה ההתיישנות בהגיע הנפגע לגיל 25 – הרי שכעת ההתיישנות (שחלה על תביעת ההורים הבגירים) חלה בתום שבע שנים מיום הלידה. ושוב נעיר כי יש חריגים לאמור עד כאן ועל כן כל מקרה צריך להבחן לגופו על ידי עורך הדין.