תביעה זו אשר הוגשה על ידי משרדנו בימים אלו עניינה ברשלנות הנתבעת ומחדליה, אשר בגינם נותר התובע עם נזק לבבי חמור לצמיתות, לאחר שאוטם לבבי ממנו סבל לא אובחן ולא טופל על אף כל הסימנים המעידים על האוטם, וכל זאת במסגרת בית החולים.

התובע, אדם צעיר בשנות החמישים לחייו, הגיע לבית החולים לאחר שחש ברע בביתו. הוא פינה את עצמו באופן מיידי ועם הגיעו לבית החולים אובחן כי הוא סובל מאוטם לבבי. התובע עבר צינתור מיידי באחד העורקים בעוד ששני עורקים נוספים אשר היו מוצרים (ולא חסומים) נקבע לגביהם כי ייפתחו בהמשך כעבור כחודש.

אלא שזמן קצר בלבד לאחר סיום הצינתור, החל התובע לחוש ברע. הופיעו לו כאבי ראש, כאבים בחזה, קוצר נשימה, טכיקרדיה (קצב לב מואץ) וחום. על אף היות סימנים אלו קלאסיים ומבשרים על אוטם לבבי בהתהוות (ואליהם הצטרפו אחר כבוד גם תוצאות בדיקת א.ק.ג המעידות על אוטם), התובע לא טופל ותחת זאת נשלח לביתו עם משככי כאבים.

בימים שלאחר מכן, הגיע התובע מספר פעמים לקופת החולים עם תלונות רבות, אלא שגם אז לא בוצעה האבחנה המתבקשת. במסגרת הבירור פנתה רופאת המשפחה לבית החולים על מנת לבחון את הקשר שבין מצבו של התובע לבין הניתוח שעבר. בשלב זה הגדילה הנתבעת לעשות, כאשר פסלה על הסף את פניית רופאת המשפחה אליה בטענה שתלונותיו של התובע אינן קשורות לניתוח שעבר...

בהמשך הפנתה רופאת המשפחה את התובע לבית החולים לשם בירור תלונותיו, אלא שהתובע נתקל פעם נוספת באטימות (וברשלנות חמורה!) והוא נשלח שוב לביתו באבחנה של זיהום ויראלי!

לבסוף, ורק לאחר כחודש מאז קיומו של האוטם אשר ממנו סבל התובע עוד במסגרת בית החולים, התבררה הרשלנות החמורה, כשלתובע בוצע הצינתור הנוסף (אשר נקבע כבר במועד הצינתור הראשון) אז הסתבר שאותו עורק אשר נפתח בצינתור הראשון היה חסום לחלוטין...

לאור כל זאת נותר התובע כשהוא סובל מנזק לבבי חמור לצמיתות, נזק אשר משפיע בצורה קשה ביותר על חייו ועל יכולתו לתפקד בחיי היומיום.